<h1>ראבי"ה סימן תי"ז</h1>
<h2>דף ד:</h2>
בפרק קמא דפסחים מסקינן דבדיקת חמץ דרבנן, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. ועיקר הטעם של ביטול כדפירש רבינו תם דהוי ביטול מטעם הפקר. ויש מרבותי ששמעתי שהיו אומרים כל חמירא דאיכא בביתא הדין כוליה יהא הפקר וליבטיל ולהוי כעפרא. וכן עיקר. [ואם תאמר] והא בעינן הפקר בשלשה בני אדם. ונראה לי דיש לומר כדאמרינן בפרק אין בין המודר [מ"ה ע"א] אמר רבי יהושע בן לוי דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בפני שלשה וכו', והוא הדין אפילו בינו לבין עצמו לרבי יהושע בן לוי מדאורייתא, הילכך מדרבנן בעינן בדיקת חמץ. ולרבי יוחנן בפני שלשה הוי הפקר, בפני שנים לא הוי הפקר אפילו מדאורייתא. ובפני שלשה הפקר מדאורייתא לרבי יוחנן, ומדרבנן לא. ו[ל]רבי יוחנן צריך לומר דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי [משום] דסתמא דמילתא כל אדם (ש)יש לו בני בית שלשה או ארבעה. ואפילו אי סתמא דתלמודא נקיט כרבי יהושע בן לוי אין זה תימה, דקיימא לן כוותיה לגביה דרבי יוחנן, כדמוכח במגילה [כ"ז ע"א]. ועל כרחך הא דרבי יוחנן מדאורייתא קאמר, כאשר אוכיח לקמן מן הירושלמי. ותחלה אבאר סוגיא דנדרים. דתנן התם [מ"ג ע"א] המודר הנאה מחבירו ואין לו מה לאכול וכו' עד היו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאח[ר] משום מתנה והלה מותר בו אין עמהם אחר מניחו על הסלע או על הגדר ואומר הרי מופקר לכל מי שירצה והלה מותר בו ונוטל ואוכל ורבי יוסי אוסר. אסיפא דהפקר על ידי דיבור בעלמא פליג רבי יוסי. אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי יוסי קסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה. ורבנן לא גמרי הפקר ממתנה. ואף על גב דאותיביה רבא ומסיק רבא בטעמא אחרינא משום מתנת בית חורין, רבי יוחנן לא הדר ביה, וכל הסוגיא עד סוף פירקא כוותיה. וכן מצאתי בתוספות הרב רבי יצחק ברבי מאיר נ"ע. [שם ע"ב] תניא המפקיר את כרמו כל שלשה [ימים] יכול לחזור בו, ולומר אני חפץ במה שהפקרתי והנני חוזר בי, ולאחר חזרתו אם יבא אדם ויזכה בו לא כלום הוא, דבטלו רבנן בחזרתו דין הפקר ממנו וחייבוהו במעשר משום הרמאים דמפקירים וחוזרים בהו, כדמפרש לקמן [שם מ"ד ע"א]. ומיהו מדאורייתא הוי לאלתר הפקר, דהא כרבנן דמתניתין מוקמינן לה [ל]הך רישא. והחמירו חכמים כאן מבנדרים כי היכי דלא ליפקע ממעשר בהערמתו. מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו, ולומר אני חפץ במה שהפקרתי, ואם יבא אחר ויזכה בו הרי הוא שלו, והוא הדין אם הוא בעצמו בא וזכה בו מטעם זכייה הרי הוא שלו, אבל חזרתו לא מהני. אבל לרבי יוסי משמע ליה השתא דאפילו לאחר שלשה ימים יכול לחזור, דהא לא אתי לרשות זוכה. ושלשה ימים דנקיט, משום שכבר ידוע לכל. [שם] א[מר] תהא שדה זו מופקרת ליום אחד וכו' עד לשבוע אחת עד שלא זכה בו לא שנא הוא ולא שנא אחר, שלא באים מטעם זכייה, יכול לחזור ולומר איני חפץ במה שהפקרתי, דהא לא אתי לרשות זוכה, והיינו כרבי יוסי וכדפירש רבי יוחנן לטעמיה. משזכה בו בין הוא [בין אחר אין יכול לחזור בו]. והא דסיפא נקיט ליה אגב רישא. רישא רבנן וסיפא רבי יוסי, בתמיה. אמר עולא סיפא נמי רבנן היא. והא דיכול לחזור אפילו לזמן גדול, ואף על גב דכולי האי ליכא למיחש לרמאי, דחיישי דילמא קדים וזכה בו אחרינא, כיון דידוע לכל, משום דהפקר דלשנה ולשבוע (הפקר) מילתא דלא שכיחא, ואינו לשון הפקר כן, הלכך יכול לחזור בו עד שיזכה אחר בו. ריש לקיש אמר רישא נמי רבי יוסי. ומדאורייתא אפילו בתר שלשה לא הוי הפקר, וחייב במעשר, ושוויוהו רבנן כהפקר. ואמרינן ליה עשר מיניה וביה, דהא בתרי מאני [צאית], כדאמרינן בקדושין [מ"ו ע"ב]. וכל דוכתא דחזינן דחשו חכמים לדילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, כגון בפרק קמא דיומא [י' ע"ב] ובבכורות [כ"ו ע"ב] ובפרק מקום שנהגו [נ"א ע"א], התם ליכא טעמא רבה דנימא לעם הארץ, ולא ציית לן, דהוי בחד מאנא. והא דשוויוהו כהפקר, כי היכי דלא לישתכח תורת הפקר וסבר שאין הפקר מפקיע ואפילו אתי לידי זוכה. ואפילו מיום ראשון נמי בשלמא לרבנן [ניחא] דחיישי לרמאים, משום דליכא למיגזר כלל דלא לישתכח תורת הפקר, אלא לרבי יוסי לגזור. ומשני אפילו הכי עדיפא לו לאוקמי [א]דאורייתא משום גזירת רמאים מלמיגזר משום דלא לישתכח תורת הפקר, דרמאים שכיחי טפי. ולבתר תלתא יומי ליכא למיגזר כלל משום רמאים, דמפורסם הדבר. [מ"ד ע"ב] מיתיבי המפקיר את כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט וכו', משום [ד]תעזוב יתירא כתיב בהו, ופטור מן המעשר, משום הפקר. בשלמא לעולא רבנן קתני לה ומדאורייתא קתני, דהוי הפקר, דלרבנן לאלתר הוי הפקר מדאורייתא ואפילו ביום ראשון, ורבנן הוא דגזרי מפני הרמאים, דאילו לרבי יוסי אליבא דעולא אפילו לאחר שלשה לא הוי הפקר, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, עד דאתי ליד זוכה. אלא לריש לקיש אמאי פטור מן המעשר, הא הכא תוך שלשה ימים הוא, ותוך שלשה לרבי יוסי אוקמוהו רבנן אדאורייתא, כדפרישית לעיל. אמר לך ריש לקיש כי אמרי אנא לרבי יוסי, וכדפרישית הא רבנן (מודינא) היא, ולרבנן מודינא דפטור מן המעשר מדאורייתא, [אבל מדרבנן] חייב, [ד]כי היכי דריש לקיש סבירא ליה לרבי יוסי גזירת רמאים הכי נמי לרבנן. [מ"ה ע"א] ואיבעית אימא הא והא רבי יוסי, והא דאוקמוהו אדאורייתא משום גזירת רמאים דאפקריה באפי תרי, ואין הדבר ידוע, והא דפטור מן המעשר דאפקריה באפי תלתא, ואית ליה קלא טפי, וירא להפקיר, הילכך ליכא למיגזר משום גזירת הרמאים, ופטור מן המעשר מדאורייתא, ומדרבנן נמי, דהוי הפקר גמור. וליכא למימר דמדאורייתא חייב, ומדרבנן קתני דפטור, כי היכי דלא תשתכח תורת הפקר, דלאו אורחא דתנא הוא למיתני הכי. ועוד מדמוקמינן טעמא דרישא משום תעזוב יתירא, שמע מינה דמדאורייתא קתני. ותו דרבי יוסי דמתניתין מיירי באין עמהם אחר, והתם הוא דבעי [דאתי] לידי זוכה. כללא דמילתא לריש לקיש לרבנן הוי הפקר לאלתר מדאורייתא, ואפילו בלא תלתא ותרי גברי, דומיא דמתניתין דשרו למודר, ותוך שלשה ימים למעשר דרבנן. ובהא לא פליג אעולא, אלא אסיפא פליג ומדרבי יוסי. ולדרבי יוסי בלא תלתא גברי לא הוי הפקר כלל, כדאסר במתניתין, וכן במעשר תוך שלשה ימים לא הוי הפקר אלא מדרבנן, ולא מדאורייתא, דלא לישתכח תורת הפקר. ואם הפקיר בפני שלשה גברי הוי הפקר מדאורייתא ומדרבנן לרבי יוסי ומכל שכן לרבנן, (ומכל שכן לרבנן) ואפילו ביום ראשון, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר, כלומר אפילו בפני שנים. ומדלא מפליג רבי יוחנן בין תוך שלשה בין לאחר שלשה שמע מינה דאכל הפקירות קאי רבי יוחנן, וקסבר בפני שלשה אפילו תוך שלשה ימים הוי הפקר מדאורייתא, ובפני שנים אפילו לאחר שלשה לא הוה הפקר. ולרבי יוסי קאמר רבי [יוחנן] בפני שנים לא הוי הפקר מדאורייתא כלל אפילו לאחר שלשה, ומיהו רבנן גזרו לאחר שלשה שלא תשתכח תורת הפקר. והיינו דפליג רבי יהושע בן לוי ואמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו חכמים צריך שלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין, וא[ז] הוי הפקר אפילו מדרבנן כשהוא בפני שלשה, ואפילו בתוך שלשה. ופליג עליה דרבי יוחנן בתרתי. והא דאסר רבי יוסי במתניתין מדרבנן, [אבל מדאורייתא הוי הפקר], ואפילו בלא אחד, כדקתני במתניתין אין עמהם אחר וכו'. ופליג[י] דרבי יוחנן ודרבי יהושע בן לוי לרבי יוסי. ולרבי יהושע בן לוי הא דקתני פטור מן המעשר בפני שלשה, ופטור אפילו מדרבנן, והא דתני יכול לחזור בו מדרבנן מפני הרמאים.
ואומר אני דלרבי יוסי אליבא דרבי יוחנן בפני שלשה מדאורייתא הפקר, ולא מדרבנן, והא דקתני פטור מן המעשר מדאורייתא, ובתוך שלשה, והא דקתני יכול לחזור מדרבנן, ומפני הרמאים. ולפי זה מוקי רבי יוחנן לתרווייהו [דאפקריה] באפי תלתא, ופליג בהא [א]דרבי שמעון בן לקיש. ואף על גב דריש לקיש מייתי מיניה דרבי יוחנן ראיה, לא מייתי ראיה אלא דאיכא חילוק בין [בפני] תרי לבפני שלשה, ומיהו סברתייהו חלוקים, כדפרישית. אי נמי מדרבי יהושע בן לוי מייתי, ומיהו לאו בכולה מילתא סבר כותיה, כדפרישית. ומנא תימרא דפליגי, דגרסינן בירושלמי פרק כל שעה [ה"ב] הפקיר חמצו (בפני שלשה) בשלשה עשר אחר הפסח מהו רבי יוחנן אמר אסור רבי שמעון בן לקיש אמר מותר אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש אי את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור אמר ליה תמן איסורו גרם לו הא מה אית לך למימר, פירוש התם אסור מפני שהוא שלו, אבל הכא אינו שלו, ולמה יאסר אם יחד לו מקום. אמר רבי יוסה [לרבי פנחס] נהירת כד הו[ינן] אמרין אתייא דרבי יוחנן כרבי יוסה ודרבי שמעון בן לקיש כרבי מאיר ואינה כן אלא רבי יוחנן חשש להערמה ורבי שמעון בן לקיש לא חשש להערמה. ונראה לי דהכי פירושו אתייא דרבי יוחנן כרבי יוסי [ד]אסר בנדרים עד דאתי לרשות זוכה, ולא הוי הפקר, וקרינן ביה שלך אי אתה רואה, ורבי שמעון בן לקיש כרבנן דפליגי אדרבי יוסי התם, וסתם משנה רבי מאיר, וסברי הוי הפקר. ומשנה אינה כן, מדקמהדר ריש לקיש לאוקמה כרבי יוסי התם בנדרים שמע מיניה דקסבר ריש לקיש הלכה כרבי יוסי. ואף על גב שבלשון רבים קתני לה, קים להו [ד]כרבי מאיר היא, וקיימא לן דאין הלכה כרבי מאיר במקום רבי יוסי. ובירושלמי [בפרק שלישי] דדמאי [ה"ב] גרסינן אהא דמאכילין את העניים דמאי [וכו' הרוצה לחזום וכו'] ולית הדא פליגא על דרבי מאיר דאמר כיון שאדם מבקיר יוצא מרשותו והפקרו הפקר וכו' ואפילו על דעתיה דרבי יוסי דאמר אין ההפקר יוצא מרשותו אלא בזכייה [וכו']. אלמא דפשיטא ליה דרבנן דהתם היינו רבי מאיר, ופשיטא ליה דטעמא דרבי יוסי כדפריש רבי יוחנן בנדרים. ובפרק מקום שנהגו גרסינן בירושלמי אהא [דתנן] ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו' עד מתירין בגמזיות של הקדש וכו' ומייתי עלה התם הך דנדרים דתנא דברי רבי יוסי מפני שקדם נדרו להבקרו, ומסיים אמר רבי יוחנן מעשה היה והורו כרבי יוסה. וכיון דהלכה כרבי יוסי היינו דקאמר אינה כן, כלומר כולי עלמא כרבי יוסי, ובהפקר בפני תלתא מיירי, ורבי יוחנן לטעמיה, כדפרישית לעיל, דבפני שלשה הפקר מדאורייתא, ואפילו הכי יכול לחזור בתוך שלשה מפני הרמאים, מדרבנן מפני הערמה דהפקעת מעשר, והכי נמי בחמץ חשו חכמים להערמה, דאתי לידי תקלה. ורבי יוחנן אמרה למילתיה נמי בנדרים כרבי יוסי. ומיהו לרבנן נמי חיישינן, וכי מפקר בשלשה עשרה כי אתי פסח הוי תוך שלשה ימים דאיכא איסורא מדרבנן, דאכתי לא הוי הפקר גמור מדרבנן. ואי הפקיר שלשה ימים קודם זמן איסורו בפני שלשה נראה לי דאפילו [ל]רבי יוחנן ליכא למיחש להערמה, דכי היכי דמפקיע איסור טבל דבמיתה, הכי נמי כרת דחמץ בפסח. ואף על גב דאמרינן בעלמא כרת חמירא, אינו חילוק בזה, כיון דמדרבנן בעלמא הוא. וריש לקיש לא חייש להערמה אפילו מדרבנן, כיון דבפני שלשה הוי, ואפילו בתוך שלשה, כדפרישית לעיל. והשתא תרווייהו אזלי לטעמייהו. ואין להרבות גזירות גבי חמץ מדעתיה מה שלא גזרו בנדרים ובמעשר, כיון שיש לאל ידינו להשוות הירושלמי והבבלי. ואי אפשר לפרש הירושלמי בפני שנים ולרבי יוסי, דאם כן הא ריש לקיש גופיה חייש להערמה תוך שלשה, ותו מדאורייתא נמי לא הוי הפקר. ואין לפרש נמי בפני שנים ואליבא דרבי מאיר פליגי, חדא דסברא היא דחיישינן לרמאים גבי מעשר וחמץ תוך שלשה, כי היכי דחייש רבי יוסי, דבסברא תליא מילתא. ודוחק לומר דבהאי סברא פליגי רבי יוחנן וריש לקיש, דאין להעמיד פלוגתייהו דלא כהילכתא. ואין לפרש במסכת נדרים דרבי יוחנן וריש לקיש לא פליגי, דאם כן קשיא דידהו אדידהו מן הירושלמי שהבאתי. אלא על כורחך כדפרישית עיקר. והנה לפי מה שביררנו דהילכתא כרבי יוסי ולפי מה שפירשנו [ד]קיימא לן כרבי יהושע בן לוי לגביה דרבי יוחנן הוי הפקר ואפילו באחד, והוא הדין בינו לבין עצמו, כמתניתין דנדרים. ובפני שלשה הוי הפקר אפילו מדאורייתא ומדרבנן, ואפילו בתוך שלשה. ותו דריש לקיש קאי בהא כרבי יהושע בן לוי, והוי רבי יוחנן יחיד לגבייהו, ולית הילכתא כרבי יוחנן. הילכך לגבי חמץ נמי אפקריה בפני שלשה קודם שש שעות מותר לאחר הפסח בהנאה, כריש לקיש ורבי יהושע בן לוי. ולרבי יוחנן נמי אי אפקריה בפני שלשה קודם זמן איסורו שלשה ימים שרי, ואפילו איסורא דרבנן לית ביה. אבל בפני שנים אפילו קודם שלשה לא, דגבי מעשר הוא דעבדי תקנה שלא לישתכח תורת הפקר. ובדיקת חמץ שהצריכו חכמים היינו טעמא כדפרישית לעיל, כל חד וחד כדאית ליה. והא דאמרינן בפסחים בפרק קמא [ו' ע"ב] אמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל, וטעמא שמא ימצא גלוסקא יפיפית ודעתיה עלויה, והשתא שמבטל ליכא אסורא דאורייתא דלא יראה לך, דביטולו והפקירו קודם זמן איסורו, שייכא כרבי יהושע בן לוי דאפילו באחד עבדינן [הפקר], דהילכתא כוותיה. והפקר שבפני שלשה לא שנא רחוקים ולא שנא קרובים ואוהבים, ואף על גב דמיחזי כהערמה. ומיהו אי הוו בעו הוו זוכים בו. ומיהו נראה דבעינן מיהא ראייה להעיד, מדקאמר רבי יהושע בן לוי אחד זוכה ושנים מעידים. ומצינו דוגמתו בירושלמי דשביעית [פ"ט] הלכה אוכלין על המופקר וכו' (ותנן) הכובש כבשים וכו', וגרסי התם רבי יצחק בר רדיפה הוה ליה עובדא אתא שאיל לרבי ירמיה אמר ליה מאי אריותא קמך ואת שאל לתעלייא אתא שאיל לרבי יאשיה אמר ליה חמי לך תלתא רחמין ואפקרה קומיהון קפודקאי דציפורין שאלין לרבי אמי כגון דלית לאילין עמא רחים ולא שאל שלם איך צורכא מיעבד אמר לון כד תחמון רגלה [צ]ללה תיהוון מפקין לה לשוקא ומבקרין ליה וחוזרין וזכיין ביה. נראה לי דגרסינן רגלה עללה, כלומר שרגל של רבים עולה לשוק, תפקירו בפניהם, והם טרודים בשוק ולא יתנו על לב, ותמהרו ותחזרו ותזכו. ומהתם שמעינן נמי אכל הפקרות. והקילו בו, משום דשלשה דבעינן מדרבנן. ובתוספתא בסוף מסכת שביעית תניא הגיע שעת ה[ביעו]ר מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו והולך ואוכל עד שיאכלו, פירוש משום שכבר מופקרים. ואף על גב דתני מחלק מהם לשכניו וכו', לאו למימרא שאינו יכול להפקיר בפניהם, אלא הא גופה קא משמע לן דמצי ליתן להם קודם שיפקיר. ובירושלמי פסחים [פרק כל שעה] [ה"ב] מסיק הכל מודים בגר שמת ואין לו יורשים וביזבזו ישראל את נכסיו מותר, פירוש דהתם ליכא ערמה אפילו לרבי יוחנן, ואם מת קודם פסח והרי נכסיו הפקר מותרים לאחר הפסח. ושוב לאחר שדנתי את הדברים הללו ראיתי בספר זקיני מנוחתו כבוד בקיצור הפקיר חמצו בשלשה עשר רבי יוחנן חייש להערמה ואסור. ותו לא. ונראה לי דאגב חורפיה לא דיקדק בנדרים, ואף כי לא הזכירה. והנראה בעיני כתבתי, דהילכתא כרבי יהושע בן לוי. אב"י העזר"י.
